שנת יציאה: 2018
מפיצה: Rockstar Games
יוצרת: Rockstar Studios
סוגה: אקשן-הרפתקאה
דירוג גילאים: 17+ (מכיל אלימות, שתיה וסמים, תוכן מיני, עירום, ושפה לא נאותה).
פלטפורמות (נכון לאפריל 2019): פלייסטיישן 4, אקסבוקס וואן A

השנה היא 1899, החברה המערבית וחוקיה מתחילה לאלף את המערב הפרוע, ותקופת הזהב של הקאובויים זריזי הידיים מתקרבת לקיצה. גיבורינו, ארתור מורגן, הוא חלק מכנופיה בהנהגתו של בחור כריזמטי בשם דאטץ', שנקלע לסיטואציה שמאלצת אותו לשמור על פרופיל נמוך יחסית. במשחק נעקוב אחר התכניות של דאטץ', ההצלחות, הכישלונות, ההשלכות, וכל מרחץ הדמים שביניהם. מהרים עצומים ומושלגים לביצות חמות ושורצות תנינים, המפה של רד דד רדמפשן 2 מציעה מגוון של פעילויות ודמויות ששזורים בקו עלילה מלא אקשן ותהפוכות. אבל לא באתי לדבר על עלילת המשחק היום, אלא על המקומות בהם המשחק זוהר בהישיגיו, ועל המקומות בהם הוא נופל מהסוס אל האבק.

החלטתי להתחיל ברוח טובה ולדבר קודם על הצדדים החזקים במשחק – ויש לא מעט כאלה. ראשית, אי אפשר להזכיר את רד דד רדמפשן 2 מבלי להזכיר את הפלא הגראפי שהוא. המשחק הזה נראה טוב יותר מהחיים האמתיים, ולא מדובר רק בטקסטורות ברזולוציות גבוהה ועבודה מעולה עם אור, השתקפויות והתנהגות של חומרים שונים בתנאים שונים. עיצוב המפה עצמו עוצר נשימה. המגוון שניתן לראות מרגש, בין אם מדובר בחלק הצפון-מערבי של המפה שמורכב מהרים מכוסי שלג (בהם על ארתור ללבוש בגדים חמים יותר אחרת הסטטים שלו יפגעו), בטודנרות של מרכז המפה, או בביצות של החלק הדרום-מזרחי של המפה. כל אזור הוא ייחודי ומאפשר התמצאות במפה גם בלי אייקון הניווט למטה (שאפשר לבטל\להגדיל\לצמצם לפי הצורך). תשומת הלב לפרטים ניכרת (אני מסתכלת עליכם, אשכי סוסים שמתכווצים בקור) וניתן לראות שהמשחק מותח את גבולות דור הקונולות הנוכחי עד לקצה. בקטעים בהם המשחק לוקח מאיתנו את השיטה לטובת cutscenes, ניתן לראות בשעות היום את האזניים האדומות בגלל שהשמש מאירה עליהן, ובאור הירח ניתן לראות איך פרטים קטנים וקוי המתאר נצבעים בגוון כסוף שובה לב. סוסים ובני אדם וחיות משאירים שבילים בבוץ ובשלג, ואם ארתור ספוג בדם מסיבה זו או אחרת, טבילה במקור מים תעלה מסביבו שלולית של דם שתיסחף בזרם ותוריד את רמת הלכלוך שלו. הזקן והשיער שלו צומחים בקצב ריאליסטי, וכשארתור שלנו מבלה הרבה זמן ברכיבה על הסוס שלו במהלך היום הוא יתכסה כולו בזיעה נראית לעין. אם תשאירו גופה של חיה\אדם בשטח, הן ירקבו וימשכו ציפורי טרף ככל שהזמן יעבור, ואם ארתור יאכל יותר מדי הוא ישמין בזמן שאם יאכל פחות מדי, הוא יראה רזה יותר באופן שניתן לשים אליו לב. המשחק מלא בעשרות סוגי צמחים וחיות שונות, ואם ארתור יתבונן באחד מהם מספיק זמן הוא יוסיף ציור זריז ליומן שלו. פנסים בעין ישארו שם כמה ימים עד שידהו ויעלמו. אפשר בקלות להבין למה לקח פיתוח המשחק זמן רב כל כך, והתוצאות מדברות בעד עצמן. המשחק מדהים ביופיו וראוי לציון מהרבה בחינות כשזה נוגע לגראפיקה ומכניקות קטנות וראליסטיות של התנהגות הטבע והזמן.

עוד דבר שאהבתי נורא במשחק הוא כמות הדברים שניתן לעשות בו. לדוג, לצוד, לשחק משחקי הימורים, לעשות משימות זוטרות, מפגשים רנדומליים, ציד ראשים, שוד רכבות, שוד כל חנות שהיא שלא באה לכם בטוב, שדרוג המחנה והציוד של ארתור, אתגרים תוך-משחקיים קטנים שפותחים אביזרי לבוש יחודיים, הצגות ומופעים, אמבטיות, הכנת אוכל ושיקויים ורעלים, וזה רק מה שעלה לי לראש עכשיו. תמיד יש מה לעשות ומה לראות, ונדיר לעבור ארבע דקות מבלי שיקרה משהו ראוי לציון. גם אם תחליטו להתעלם מעלילת המשחק המרכזית, יש עדיין המון מה לעשות ויש לפחות לרוב הדברים האלה שימוש כלשהו. אישית החלקים האהובים עלי הם הציד (גם ציד הראשים וגם ציד החיות) וההימורים. למעשה, המשחק משוויץ בארבעה משחקי הימורים שונים. יש לנו את משחק הפוקר הקלאסי, בלקג'אק, Five Finger Fillet (משחק הסכינים), ודומינו. כל אחד מהם ייחודי ואין אפילו משחק אחד שנמצא בכל עיר. אני לא יודעת מה מסב לי כל כך הרבה הנאה, אבל לא עוברים כמה ימים בתוך המשחק בלי שאני אכנס למסבאה, אשתה בערך בקבוק וויסקי, ואז אושיב את ארתור למשחק הימורים טוב. אני הכי נהנית מהבלקג'אק, בו ניתן להרוויח הרבה כסף ומהר בגלל שתקרת ההימורים לא תלויה בדמויות פחדניות עם גרוש וחצי על התחת, אלא זה בינך לבין הדילר והדילר לא יכול להתקפל. גם הציד מהנה, במיוחד שמדובר בחיות אגדיות כשהמשחק מכריח אותך להשתמש בפיצ'ר החקירה שלו כדי למצוא את המטרה. הריגת חיה אגדית מזכה גם בפיצ'פקעס כאלה שנותנים בונוסים לתמיד לסטטים של ארתור. בנוסף, כשצדים חיה איכות הפרווה\כל-דבר-אחר שמתקבל תלוי בכמה דברים. ראשית, לכל חיה יש סטט איכות התחלתי שנקבע רנדומלית אבל עקרונית מייצג את איך שלדוגמה לצבי זקן יש פרווה פחות טובה מצבי צעיר לא משנה בכמה זהירות הרגת אותו. אחר כך יש את אופן הציד, כשלכל זן במשחק יש כלי נשק מסוימים (ולעתים גם תחמושת מסויימת) שכשמשלבים אותם עם פגיעה נקיה בראש מקבלים את הפרווה האיכותית ביותר. כל אלה מכריחים קצת לחשוב בעת ציד, שזה שינוי נחמד מאותה המכניקה במשחקים כמו Assassin's Creed. בקיצור, מדובר במשחק שיש לו שפע של תוכן להציע, שאיכשהו לא מרגיש לי רפטטיבי מדי.

וכמובן, אי אפשר לדבר על הצדדים החזקים של רד דד רדמפשן 2 מבלי להזכיר את הפסקול שלו. במילה אחת – מהפנט. מדובר ביצירת מופת באדיבות וודי ג'קסון, שנתן לנו גם את הפסקול של רד דד הראשון וגם את של Grand Theft Auto V. אם לומר את האמת, לעתים, במיוחד מחוץ למשימות ראשיות או בכלל אלא סתם כשרכבתי ועלתה המוזיקה, זה הזכיר לי את הפסקול של The Last of Us (זו מחמאה, ללא ספק). מה שיפה זה שהמוזיקה מגיבה באופן דינאמי למה שאתה עושה, אז כשאתה מתגנב לאיזה צבי בעת ציד לא תהיה מוזיקה, וגם כשתהלך לך באיטיות ותהינה מהנוף, אבל אם תעלה על הסוס ותרכב כמו משוגע – הו אז יכנס הפסקול לעניינים. הוא מתאים באופן מושלם הן לסביבה והן לתקופה, וגורם לרגעים האפיים להרגיש אפיים כראוי ולרגעים המרגשים להרגיש, וול, מרגשים.

אז אחרי שהרעפתי על המשחק שבחים, הגיע הזמן להגיע לסיבה שבגללה אני כותבת את זה מלכתחילה. כן, יש הרבה צדדים טובים למשחק, הרבה צדדים חזקים, צדדים שוואלה כן שווה לשלם את העלות של המשחק בשבילם. ואז… אז יש את שאר הדברים.
אחת הביקורות הכי רלוונטיות למשחק המצליח The Last of Us, שקטף מאות פרסי 'משחק השנה' וצוין לשבח על הסיפור, הפסקול, והגראפיקה שלו, היתה שהמשחקיות שלו היתה רפטטיבית ומאוסה בשלב מסוים. אני מרגישה שאותו הדבר תקף כאן. משום מה, כשזה נוגע למשימות הראשיות, יש מעין גישה של ראש בקיר כזאת והרבה מהן מרגישות אותו דבר. ומילא אם זה היה אותו דבר כיפי, אבל זה די חוזר על הבעיה של Grand Theft Auto V – התקציר של מרבית המשימות הוא תרכב ל-A, תדבר עם X, תרכב ל-B, תירה באנשים, תאסוף Z, תרכב בחזרה ל-X, תרכב ל-Y לדווח לו על ההצלחה שלך וחוזר חלילה. מאוס. האם מרכיבים מסביב זה cutscenes יפות? כן. האם יש שורות דיאלוג ראויות לציון? כן. האם יש גיוון במה שתכלס עושים במשחק? לא. ואני מרגישה שזו בעיה עם הרבה משחקי Triple A של סטודיואים ענקיים. יש את ההשקעה והפוטנציאל, אבל בסופו של דבר אין תחושה של יצירתיות. שלא לדבר על זה שהרבה פעמים אתה מוגבל בקצב הרכיבה שלך במשחק, מה שיוצר דקות על גבי דקות של לחיצה על כפתור אחד במקרה הטוב ובהייה במסך בתקווה לזה שמשהו ישתפר. אני בדיוק חזרתי לשחק Oblivion של בת'סדה, והיתה משימה שממש האירה את עיני בנוגע לכל העניין. אני אסכם בקצרה שהייתי צריכה לגנוב תכשיט מהשליטה של אחת הערים. אם זה היה Skyrim כנראה שהייתי יכולה להיכנס לחדר שלה בקלות ובכל שעה ולקחת את החפץ ולצאת, אלא שנתקלתי במספר דברים שהקשו עלי והכריחו אותי לחשוב. ראשית, אי אפשר להגיע לחדר השינה של השליטה דרך הדלת הראשית, כי מן הסתם לא יכניסו אותי, והשומרים נמצאים שם כל היום ללא הפסקה, אז צריך לדבר עם הנפח שיפתח מעבר סודי לחדר של השליטה. התכשיט נמצא על השליטה בכל עת, למעט כשהיא הולכת לישון. היא מסיימת את סדר היום שלה באחד עשרה, אבל היא לא הולכת לישון עד השעה אחת בלילה. אני כמובן לא ידעתי את זה והנחתי שהיא תלך מיד לישון באחד עשרה כשנגמר לה סדר היום, אז התגנבתי לחדר (זה לקח מספר נסיונות כי אם מתברברים יותר מדי יש שומרים בתוך החדר שעושים סיבוב לבדוק אם יש שם מישהו לפני שהיא באה, וקשה להתגנב מבעד לעיניהם החדות, אז הייתי צריכה להקדים כדי שכשהם יעשו את הנגלה אני כבר אהיה חבויה בחדר), והייתי צריכה אשכרה להתחבא מאחורי שידה (זה המקום הראשון שקפץ לי לעיניים כששמעתי שהשומרים באו לסבב שלהם בחדר) ולקוות שלא יראו אותי (זה עבד). אחרי עוד שעה של לבהות בעץ השידה המשובח, השליטה סוף סוף באה, הורידה את הפריט והלכה לישון – ואיפשרה לי בזאת לגנוב את הפריט מהקופסה המוגנת בה הוא נמצא ולהתחפף. אני מנסה להעביר את הנקודה – המשחק חייב אותי לחשוב, לאלתר, להשתמש בסביבה, להקשיב למה שדמויות אחרות אמרו לי, וללמוד את הדפוסים של מה שמאיים עלי. אני יכולה להבטיח שאף אחד מהדברים האלה לא קורה ברד דד רדמפשן 2.
יש לרוקסטאר מעין הרגל להוביל את השחקנים ביד, ולהעניש אותם אם הם בטעות חושבים מחוץ לקופסא. התרחקת מהדמויות\אזור כי חשבת לעלות על צוק שיספק לך נקודת מבט טובה על האזור? בא-באם המשימה נכשלה. לא יכולת לסבול את הקצב האיטי של הדמות שמלווה אותך והתקדמת קדימה מדי? בא-באם, המשימה נכשלה. גם ככה אין הרבה אופציות תמרון כי כמה כבר אפשר לתמרן עם לירות באנשים – גם מעט הדברים שכן אפשר לעשות שונה מובילים פשוט לכישלון במשימה. המשחק לא רוצה שתגדילו ראש. הוא רוצה ביצוע רובוטי של מה שהם רוצים איך שהם רוצים כדי שהם יוכלו לנגן את הסרטונים היפים שלהם ולהתקדם הלאה עם העלילה, וזה מתסכל. מצד אחד אני רוצה להתקדם עם המשימות הראשיות אבל מצד שני נודרת שלבלות שלושה ימים באותו שולחן פוקר בשביל אתגר הימורים שייתן לי פריט לבוש חדש (בלי סטטים מיוחדים) יותר מעניין.

זה לא הסוף לטענות שלי כמובן. אז לפני שצועקים שאני סתם מתבכיינת, אני רוצה לדבר על מערכת הכבוד במשחק, ועל מערכת החוק במשחק. אוקי, במשחק על המערב הפרוע, אחד הדברים הכי חשובים זה לבנות מערכת הגיונית, בטוחה, והוגנת בכל הנוגע לעבירות. עכשיו, זה לא שהכל רע. השלב הראשון של הסתבכות עם החוק בא בצורה של עדי עין. כלומר, אם אתם באמת באמצע שומקום, לדוגמה בהרים המושלגים בצפון, ואתם קשרתם בן אדם וחטפתם אותו ואז הלכתם לצוק הכי גבוה כשהוא בזרועותיכם, מתפתל וצועק לרחמים, ואז השלכתם אותו רק כדי לראות מה יקרה והוא כמובן פגש את מותו – סביר להניח שאף אחד לא יחזה בזה, ואף אחד לא ידווח על זה, ואתם תצאו בידיים נקיות על מול החוק. אבל אם אתם שודדים קרוואן באמצע דרך כלשהי בסמוך לאחת הערים, סביר מאוד להניח שעובר אורח כלשהו יתקל בכם בזמן המעשה\בתום המעשה. אז העניינים מתחילים להתחמם. ראשית, עד הראיה ילך למקום ההתרחשות\מקום המצאות הראיות, ויבחון את השטח. אם הוא חזה או חוזה בכם, הוא ינסה לרוץ\לרכב כמה שיותר מהר לעיר הקרובה כדי לדווח לרשויות. במקרה והוא מגיע לרשויות ומדווח בהצלחה, אנשי חוק יצאו לחפש את ארתור ובתלות בחומרת המעשה יתווסף לו פרס על הראש באותו מחוז בו התרחש הפשע (וכמו בארצות הברית באמת, אין תיאום בין המחוזות. לכן גם אם רצחתי את כל האוכלוסיה של עיר אחת, אם אלך לאזור אחר במפה אף אחד לא יניד אפילו עפעף). אם אנשי החוק מוצאים את ארתור, הם מיד ינסו להרוג אותו, לכן יש להתחבא ולחכות שמד המבוקשות ירד (מזכיר לכם משהו?). אם עד הראיה לא יודע מי עשה את המעשה, הוא עדיין ידווח אבל עקב מחסור בראיות, ארתור לא ידווח לרשויות.
עכשיו, לגבי ביצוע פשעים בתוך העיר – גם שם יש מכניקה מעניינת, ובמעניינת אני מתכוונת מוזרה. אז אם ארתור נכנס לעיר כשהוא חובש מסכה לפניו (או בנדנה שמכסה רק חצי פנים), נתקפים מיד כל אנשי העיר באמנזיה ושוכחים מי זה האדם הזה שעוד אתמול ירה בחצי מיושבי המסבאה כי מישהו אמר לו שהסוס שלו שמן. כל עוד איש חוק לא רואה אותך, ארתור יכול להרביץ, להרוג, לשרוף ושלל דברים נחמדים אחרים מבלי שהפשעים יירשמו לשמו, ואם הוא יצא משם מספיק מהר – הוא לא יצטרך לשלם את הקנס על הפרס שלראשו. אם במקרה איש חוק כלשהו כן ראה את ארתור, גם עם המסכה, אז הוא מיד מזהה אותו בלי שום בעיה והכל נרשם על שמו של ארתור ומיד יתחיל מרחץ דמים.
הבעיה העיקרית שיש לי עם המערכת הזאת, מעבר להגיון, היא התגובה המוגזמת של אנשי החוק. זה לא משנה אם הפשע שביצעתי שווה ערך ל200 דולר על ראשי או 5, אנשי החוק יהיו נחושים להרוג אותי באותה המידה. פעם משיעמום מוחלט רציתי לבדוק אם בקבוק בירה שארתור שתה והשליך על הרצפה (חצוף!) ישבר לרסיסים אם ארה בו (הוא לא), ואז האשימו אותי בהפרת סדר בו במקום, היה על ראשי פר של 5 דולר, וכל אנשי החוק בעיירה יצאו עם אקדחים שלופים והתחילו לירות בי. על זה שיריתי בבקבוק בירה על הרצפה. לעומת זאת רכבתי קרוב מדי לעיר עם שבוי שקשרתי ולקחתי אתי על הסוס, וזה 'זיכה' אותי רק בעשרה דולרים על ראשי. רוקסטאר למען השם יש לכם מספיק הגיון בשביל הקטע עם ביצי הסוס אבל לא בשביל לפתח מערכת חוק נורמלית במשחק על פורעי חוק?!

אז זה עיקר התסכול שלי. משום מה במשחק על פורעי חוק אני מוצאת את עצמי משחקת ילדה טובה ירושלים שחס וחלילה לא אצטרך להתמודד עם הקדר של לברוח מהאזור, לחכות ששומרי החוק ירגעו (הם רדפו אחרי יום שלם פעם כי רכבתי על סוס שהוא לא שלי והוא היה איטי ועייף מאוד), ואז לרכב לדואר, לשלם את הקנס, וחוזר חלילה. הבונוס היחיד שהבחנתי בו עד עתה של להיות ילדה טובה ירושלים במשחק הוא עלויות מוזלות של מוצרים בחנויות, ואחרי כמה משימות ראשיות זה לא משנה כי מרוויחים סטפות יפות של כסף שמאפשרות חופש כלכלי כמעט מוחלט. כמובן שהעניין משתלב עם מערכת הכבוד במשחק, שכעיקרון היא רעיון מגניב. אם עושים דברים רעים, היא יורדת. אם עושים דברים טובים, היא עולה. ארתור ילד טוב – לארתור יש רמת כבוד עם כובע לבן. ארתור ילד בינוני – כובע אפור. ארתור ילד רע – כובע שחור. למעשה, למערכת יש פוטנציאל – אלא שלאף אחד לא אכפת אם ארתור ילד טוב או ארתור ילד רע. לאף אחד. כמו שאמרתי, אני ילדה טובה ירושלים ברמת ארתור כובע לבן, ועדיין באיזו עיר שרבתי בה מכות בפאב פעם אחת הם כולם שונאים אותי ואומרים לי שאני מיותרת שם ושאני חצופה שאני מראה שם את הפנים בכלל. לאף אחד מאנשי הכנופיה לא אכפת מה אני עושה ומה רמת הכבוד שלי, וזה לא חוסם לי שום משימה או בעצם שום דבר. זה סתם עוד סטט במשחק. עד כמה קשה אחרי שבניתם מערכת כבוד ומערכת חוק לעשות שיש דמויות שמסכימות לתת לך משימות רק אם רמת הכבוד שלך נמוכה או גבוהה מספיק? מה קשה לעשות שאנשים יפחדו ממך אם אתה ילד רע ויהיו נחמדים אליך אם אתה ילד טוב?

אז אלה היו הטענות שלי כלפי חלק הSingleplayer של המשחק. הקמפיין ארוך מספיק, יש מה לעשות, יש צדדים טובים וסולידיים במשחק, ואני עדיין מאוד ממליצה עליו גם במחיר מלא כי הוא כן שווה את זה. זה להיבלע לעולם ולזמן אחרים ובאמת להינות מכל מה שיש למשחק ולמערכות להציע (בדברים שרוקסטאר באמת השקיעו בהם את מרב המאמצים). אני לא ארחיב לגבי הMultiplayer יותר מדי כי אם לומר את האמת – לא ממש שיחקתי בו. אני לא אוהבת לשחק אונליין ומרבית הפעמים החוויה שלי – במיוחד עם משחקים מצליחים ופופולאריים שפונים לקהל יעד רחב כל כך (אני פשוט מתכוונת שילדים בני 12 עם הרבה זמן פנוי ואגרסיות מתעניינים בהם) – היתה בינונית מינוס. אני כן אציין שכשהמולטיפלייר רק יצא התעורר סקנדל לגבי המחיר של דברים כפונקציה של הכסף שמרוויחים (כן, עם השלוש עשרה סנט שהרווחתי מהמשימה הזאת יקחו לי רק עוד חמישים משימות ואוכל לקנות אקדח ממש בסיסי), ולגבי המחסור בתוכן ובדברים לעשות. אני מאוכזבת כמובן, אבל לא מופתעת. לרוקסטאר אין היסטוריה מדהימה עם האונליין (הכוונה לא להצלחה של רכיבי האונליין, כי כמובן שGTA Online זה פיצ'ר מוצלח מאוד, אלא ליחס שלהם לקהל השחקנים ברכיבי האונליין), ואחרי כל כך הרבה תשבוחות לסינגלפלייר וההצלחה המתמשכת של GTA Online לא באמת היה להם מה להפסיד. אני יודעת שנתתי לזה צ'אנס, השתעממתי וחזרתי חיש מהר לסינגלפלייר. אולי הדברים השתנו מאז, אבל משיטוטי ביוטיוב ומהסרטונים שראיתי – נראה שלא ניכר שיפור משמעותי.