למרות שאני לא יודעת למה זה התחיל אצלי, אני יודעת להצביע בדיוק על המקום בו זה התחיל. אנחנו מדברים על Far Cry 3, אז סביבות 2012. אני מגלה עוד אחת ממגוון פעילויות, הכוללות ציד והשתלטות על בסיסי אויב והכנת פריטים וסיידקווסטס, אבל היא שונה. היא לא דורשת ממני שליטה במכניקות שהמשחק לימד אותי עד עכשיו. היא לא דורשת התגנבות, לא דורשת שימוש בעזרים כמו בקבוקי תבערה או בנשקים. אני נכנסת לתוך מבנה שבו נמצא האייקון במיני מפה אותו לא הכרתי, ומגלה שולחן של אנשים שמשחקים פוקר.

המממ. עד אז שיחקתי פוקר עם החברים מהתיכון אולי פעם, פעמיים, אבל לא באמת הבנתי את חוקי המשחק. ראיתי את אבא משחק פוקר אונליין אינספור פעמים, אבל מעולם לא באמת הובלתי משחק שלם בעצמי וידעתי מה אני עושה. עדיין, זה היה נראה כיף. יכלתי להחליט לקחת הפסקה מכל הבולשיט שהולך בחוץ, ולהחליט שהדמות שלי מתעסקת קצת בהימורים. למה לא, בעצם? אז נתתי לזה צ'אנס. לקח לי זמן ללמוד, אבל אחרי כמה משחקים התחלתי לקלוט את הרעיון (נכון שאז בעיקר קלטתי שהיי אם יש לי אס ויש בקלפים על השולחן אס אז זה כיף! אבל הידע העמיק קצת מאז) והתחלתי לנצח. ואז התחלתי להרוויח כסף. ואז התחלתי להרגיש כמו כרישת ההימורים של האי הטרופי האלים של פאר קריי 3.

ובערך מאז, אני לא יכולה להפסיק.

למרות שעכשיו אני יודעת להצביע, בדיעבד, על הרגע שהתחיל את זה, אני יודעת גם שזה לא מה שממש הנחיל את זה בתודעה שלי. לא, הקרדיט לזה הולך לFallout New Vegas. הרי, פולאאוט הוא משחק RPG, ואפשר לקבוע סטטים בתחילת המשחק, וברור שחייב לנסות לעשות דמות שיש לה סטט אחד או שניים מפותחים באופן דבילי והאחרים מוחלשים. אז עשיתי את זה. אחד הסטטים שאפשר לשים בו את מלוא הנקודות הוא מזל. כן כן, מזל. היתרונות של מזל גבוה בפולאאוט כוללים טמטום של האויב וחוסר מסוגלות לקלוע בך, סיכוי גבוה יותר להנחית מתקפה קריטית על האויב, וכמובן- מזל פסיכי בחלוקת קלפים. אז אני הסתובבתי לי, עם הדמות שנועדה, באופן ברור כשמש, לשדוד את כל הקזינואים בווגאס, ונתקלתי במשחק שממש אבל ממש לא הבנתי את הפואנטה שלו.

שוב, כשאני מגיעה למשחק בתוך המשחק שאני משחקת בו, אני חייבת לנסות. עד אז, זה היה החוק. אבל בפעם הראשונה שנתקלתי במשחק, ששמו קרוואן, בכלל לא הבנתי אותו. היו שלוש ערמות קלפים והיו חוקים לאיך לשים אותם וכל הזמן הפסדתי ובכלל לא הבנתי את ההגיון, גם אחרי שהקשבתי למדריך של המשחק. אז הרמתי יום אחד את הכפפה ומצאתי סרטון ביוטיוב שהסביר לי איך לשחק. הוא הסביר לי שכל ערמה נקראת קרוואן, שיש לתפוס את הקרוואנים, שכדי לתפוס אותם יש להגיע בערמות לסכום בין 21 ל-26, אך שסכום גדול או קטן מזה לא נחשב. למדתי שלכל אחד מהקלפים המיוחדים (ג'וקר, אס, נסיך, מלכה ומלך) יש יכולת אחרת, ושאת הקלפים הרגילים יש לשים בסדר עקבי, עולה או יורד. שרק ברגע ששלושת הקרוואנים תפוסים המשחק נגמר ומי שמחזיק בלפחות שתיים מהם, מנצח. זה עזר לי קצת, אבל עדיין הייתי בשוק. עוד לא פיתחתי אסטרטגיה. 

זה לקח עוד כמה משחקים עד שהתחלתי לקלוט. עד שהתחלתי להרגיש מתי לאפשר לשחקן השני לקחת קרוואן אחד כדי להתמקד בשניים האחרים ולנצח, או מתי להשתמש בקלפים המיוחדים ואיך, והתחלתי לפתח את האסטרטגיה. התחלתי להרגיל את עצמי ולפתח תחושות חזקות לגבי מה כדאי לעשות ומה לא, תחושות שנמצאות אתי גם היום כשאני משחקת קרוואן. הרגשתי מספיק בטוחה כדי להחליט גם איך החפיסה שלי תראה ולהיפטר מקלפים שלא באמת השתמשתי בהם או שהייתי מתבאסת שהייתי רואה אותם, וראיתי שאני יכולה להסתדר. החיסרון הוא שקרוואן הוא משחק שהומצא בשביל פולאאוט, ולכן אין בדיוק שוק של אופציות בעבורי לשחק בו מחוץ למשחק. לא שזה עוצר בעדי. אני פשוט משחקת בפולאאוט שוב ושוב ושוב. אבל זה היה אינסטנס ראשון שבו היה לי קשה להבין את החוקים והייתי צריכה עזרה מבחוץ, וזה משחק שקיים בעבור המשחק בו הוא נמצא, וזה הנחיל את ההרגל העקשן להבין את המשחקים בתוך המשחקים ולהיות טובה בהם.

כמובן שלימדתי את עצמי גם בלק ג'ק- כדי באמת לסחוט כל טיפת כסף מהקזינואים בפולאאוט ניו ווגאס, והמשכתי הלאה. לא היו יותר מדי משחקים כאלה שתפסו את תשומת לבי מאז, אם לומר את האמת. הרגשתי שאני מכירה את המשחקים ואת החוקים ושאין באמת ריגוש כמו שיש בפולאאוט. אני אסביר; מעבר לעובדה שהייתי צריכה ממש ללמוד את החוקים, אפשר לבחור לשים סכומים מגוחכים של כסף בקרוואן וממש לשדוד מהם מאות של מזומנים. זה הפך את הדמות שלי לעשירה בקטע פסיכי וזה פשוט נתן תחושה אחרת כשהייתי מציעה לדמות לשחק שוב והיה לה פחות מזומנים לתת ולהרגיש את ההשפעה שלי (וגם את ההשפעה של הפסד, כשפתאום הערך המקסימלי של ההימור שלהם גדל). זה הרגיש שבגלל שלכסף יש השפעה קונקרטית בפולאאוט, אז זה שאני יודעת איך לשחק באמת מקדם אותי, וזה גם התאים לאופי של המשחק. כל זה השתנה כששיחקתי בוויצ'ר 3.

הוויצ'ר הכיר אותי למשחק שנקרא גוונט (Gwent). העיקרון הוא כזה; יש לך חפיסת קלפים שאותה אתה יכול לשנות לפי הנוחות שלך. למעשה, יש מספר חפיסות קלפים שונות עם סוגים שונים של קלפים ו'מנהיגים', אבל בהתחלה יש לנו מספיק קלפים רק בשביל לשחק בחפיסה אחת. לכל 'מנהיג' יש יכולת מיוחדת שניתן להפעיל פעם אחת בכל המשחק. אנחנו מקבלים עשרה קלפים מתוך החפיסה בכל משחק, והם הקלפים שנשתמש בהם למהל כל אותו משחק. לכל קלף יש ניקוד וסוג ולפעמים יכולות מיוחדות. יש עד שלושה סבבים. הזוכה בסבב הוא זה שמסיים עם המספר הכי גדול של נקודות על הלוח שלו. מי שזוכה פעמיים, מנצח. נשמע פשוט מספיק, והיריבים הראשונים שהמשחק נותן לך לשחק מולם אכן פשוטים מספיק. כשמנצחים זוכים גם בכסף וגם בקלף משחק חדש (או כזה שכבר יש, אין מה לעשות) שניתן להוסיף לחפיסה.

הקושי מתחיל כשמגיעים לאזור השני שנפתח בפניכם משחק. שם, פתאום האנשים שטובים בלשחק גוונט באמת טובים בלשחק גוונט (במיוחד אלה עם החפיסות של המפלצות. ארורים תהיו!). הייתי צריכה לפתח אסטרטגיה ומהר, כי פשוט לזרוק קלפים חזקים או לנסות לשתק את היריב עם קלפי מזג אוויר (שהשפיעו גם עלי ולכן לא היו האופציה האופטימלית) כבר לא ממש עבד. ניסיתי כמה וריאציות, והבנתי כמה דברים. ראשית, בחפיסה שכן יש לי בה מספיק קלפים כי המשחק היה מספיק אדיב להעניק לי אותם על ההתחלה, יש הרבה קלפים מסוג תווך רחוק (יש גם תווך קרוב ובינוני). אחד הקלפים שקיבלתי היה קלף מנהיג של אותה חפיסה שהיכולת המיוחדת שלו היא לחזק פי שתיים כל קלף בשורה של הטווח הארוך. זה אומר שאם אבנה את החפיסה שלי נכון, יש לי לפחות סבב אחד בכיס עם הטווח הארוך. אבל סבב אחד זה לא מספיק, ואני לא יכולה גם להרשות לעצמי לזרוק את הקלפים החזקים האלה אלא אם אני בטוחה בניצחון, לכן הרגלתי את עצמי לשמור את המהלך הזה לסיבוב שבו אני צריכה רק עוד ניצחון אחד כדי לנצח במשחק, והשתמשתי בשאר הקלפים בסבב הראשון, בתקווה שיש לי מספיק קלפים חזקים כדי לנצח.

לאט ובזהירות, פיתחתי אסטרטגיות לסוגים שונים של חפיסות שנזרקו מולי ולמדתי את היכולות של החפיסות שלי והרווחתי קלפים חזקים ונדירים מדמויות, ושוב מצאתי את עצמי מבלה שעות מהמשחק בלשחק במשחק שבתוכו ולא במשחק עצמו. וזה דפוס שחוזר על עצמו גם עם המשחקים ברד דד רדמפשן 2 (פוקר, בלקג'ק, סכינים, דומינו), ובעצם בכל משחק ששיחקתי בו שיש בו משחקים בתוכו (גם בוויצ'ר הראשון, יש גרסה מוזרה של פוקר שמשחקים עם קוביות).

אז כל החפירה הזאת היא בעצם כדי להעלות את הסוגיה – האם גם אתם נשאבים למשחקים בתוך המשחק שאתם משחקים? אני פשוט חושבת שזה ממש כיף שיש משהו שהדמויות של המשחק משחקות ושזה מעמיק את החוויה שלי והתפיסה שזה עולם 'אמתי' עם אינטרסים ופעילויות וטורנירים ומה לא. זה גם נותן לי משהו לעשות בין פרקים של צלילה למבוכים עם מפלצות או משימות ראשיות שמקדמות את העלילה. זה נותן לי צ'אנס לעצור לרגע, לנשום אוויר, ולהעריך את העולם יותר. בגלל שבסקיירים אין משחק כזה, המקביל שלי שם היה לקרוא ספרים וללמוד על עולם המשחק והיצורים השונים וסיפורים מצחיקים בלי קשר שנכתבו בעבור המשחק. בGTA V, אלה היו אתגרי הטיסה בעבורי ומאוחר יותר, משימות הטיסה של טרוור (אה, וגם דארטס, כמובן. כי יש דארטס ואפשר לנצח בזה). בספיידרמן אהבתי את המיני משחקים במעבדה של דוקטור אוק ואת המעבדות של אמא של הארי המפוזרות במפה של המשחק.